וונג נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ-ת"א ואח'

החלטה

לפני בקשה, שהגישה הנתבעת (להלן: "המבקשת"), להבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לעררים במוסד לביטוח לאומי (להלן: "הוועדה"), אשר קבעה בהחלטתה מיום 17.8.2009 כי למשיב נכות יציבה בשיעור של 26.9% כתוצאה מתאונת דרכים מיום 30.8.2007 (להלן: "התאונה"), אשר הוכרה גם כתאונת עבודה, לפי הפירוט הבא:

נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 31(5) אIII בגין פגיעה בעצב האולנריס ביד שמאל;

נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 41(8) בגין מרפק שמאל;

נכות בשיעור של 5% לפי סעיף 75(2)(א)(ב) מותאם בגין צלקת בראש;

נכות בשיעור של 5% לפי סעיף 75 (1)(א)(ב) מותאם בגין הצלקת במרפק שמאל.

הרקע העובדתי וטענות הצדדים

1. המשיב הגיש תביעה בגין נזקי גוף אשר נגרמו, לטענתו, בגין התאונה.

2.המשיב נבדק על ידי אורטופד מטעם המל"ל ביום 27.10.2008, ד"ר טויטו, אשר אף עיין בצילום המרפק מיום 22.7.2008 ומצא, בכל הנוגע לטענות המשיב לפגיעתו במרפק, כי "בקשר למרפק שמאל הפוסק מכיר בפגיעה במרפק שמאל. בגלל סיבות אדמיניסטרטיביות עם קופ"ח לא היה צילום קודם. הבדיקה לא מראה שום הגבלה בתנועות מרפק שמאל. אי לכך אין נכות אורתופדית בגין התאונה הנדונה." (חוות דעת ד"ר טויטו צורפה כנספח יד לבקשה להבאת ראיות לסתור).

3.עניינו של המשיב נדון בפני ועדות נוספות וכן נבדק על ידי רופאים נוספים, אשר רובם ככולם הסתמכו על קביעת קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הפגיעה במרפק שמאל, כפי שנקבעה על ידי ד"ר טויטו, ללא שנבדק על ידם הקשר הסיבתי, ובסופו של יום הוועדה הרפואית לעררים קבעה ביום 17.8.2009 כי נותרה לתובע נכות בשיעור של 10% בגין הפגיעה במרפק.

4.המבקשת טוענת, כי המשיב לא התלונן על פגיעה במרפק לאחר התאונה, שכן הוא לא נפגע כלל במרפק שמאל.

5.עוד טוענת המבקשת, כי אין כל יסוד או נימוק לקביעת הקשר הסיבתי של הוועדה בין התאונה לבין הפגיעה במרפק שמאל ובעצב האולנרי, שכן לשיטתה ד"ר טויטו קבע קשר סיבתי ללא כל נימוק, ובעקבותיו כל הוועדות מדרג ראשון ווועדות העררים קבעו הקשר הסיבתי, בלא שנבדקו על ידם.

6.מנגד, טוען המשיב כי בסמוך לתאונה התלונן על כאבים ביד שמאל. עוד טוען המשיב כי כל הוועדות שדנו בעניינו של המשיב בדקו את כל החומר הרפואי שהונח לפניהן ומצאו כי קיים קשר סיבתי לתאונה.

דיון

7.סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק") קובע כי:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו." (ההדגשה שלי - מ.ע.א.)

8.מתן היתר להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל נעשה במקרים חריגים. בין המקרים החריגים שבהם ניתן לתת היתר לסתור את הקביעה, הוזכרו טעמים משפטיים הנוגעים לפגם שנפל בהליך שנוהל במל"ל או במקרים שבהם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה (ראה בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט (4) 509 (1985), ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה (4) 77, עמ' 82-83; ע"א 863/93 התעשיה האוירית לישראל בע"מ נ. רחמים קמחי, פ"ד מז (4) 815).

9.מכאן, שניתן לומר כי הטעמים המיוחדים שבעל הדין צריך לשכנע את בית המשפט בדבר קיומם, עשויים להיות - בעיקרון - בשני מישורים: טעמים משפטיים - כגון: שההליך הקודם של קביעת דרגת הנכות על פי דין אחר היה נגוע בפגם מהותי כמו תרמית או עקב פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי וטעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים, כגון: אם חל שינוי מהותי במצבו של הנפגע.

10.כמו כן, נקבע, כי המקרים המצדיקים מתן היתר הם אלה, שבהם הבירור הרפואי של הוועדה הרפואית לא היה מלא ו/או אינו משקף את המצב הרפואי לאשורו (רע"א 3233/94 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' טלבינסקי חיים (פורסם במאגרים הממוחשבים). נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ לפתחו של הטוען לקיומן.